פסק דין
לפני תביעה שעניינה תאונת דרכים שארעה ביום 19/2/12 בין רכב המבוטח על ידי התובעת לבין רכב שהינו בבעלות הנתבעת 1 והמבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").
נהגת התובעת העידה, כי התאונה ארעה בחניון בו יש להחנות את כלי הרכב בנסיעה לאחור. לדבריה, נכנסה לחניה ועמדה במקביל לרכב הנתבעים שכבר נכנס לחניה כאשר החלק הקדמי של הרכב הוא במקביל למדרכה. לטענתה, בשעה שעמדה מאחורי רכב הנתבעים בכוונה לנסוע לאחור ולהיכנס לחניה, רכב הנתבעים נסע לאחור ופגע ברכבה. בחקירה הנגדית, נהגת התובעת אישרה, כי קיימה שיחת טלפון עם הנתבעת 1 אולם לא זכרה את תוכנה.
הנתבעת-1 העידה בהתרגשות רבה, כי נכנסה לחניה מאוד צרה ותפסה שתי חניות משכך רצתה לתקן את אופן החניה, על מנת שתתפוס רק מקום חניה אחד, הסתכלה לאחור במראות ולא ראתה כל רכב, החלה לנסוע לאחור ואז הגיע רכב התובעת במהירות רבה. לדבריה, לא הרגישה כלל שפגעה ברכב התובעת, לאחר יומיים התקשרה אליה נהגת התובעת וביקשה 2,500 ₪, היא סרבה והפנתה אותה לחברת הביטוח. לדבריה, לא הרגישה כל מגע עם רכב התובעת היא בספק אם גרמה את הנזק אולם לא יכולה להוכיח אחרת שכן אינה מכירה את רכב התובעת וכאשר יצאה מן הרכב ראתה שריטות בדלתות.
לחברת הביטוח, נמסר מטעם הנתבעת-1, כי "שני הרכבים נפגעו בזמן ששנינו נסענו רוורס בחניה אני בזמן שתיקנתי את החניה מאחר וחניתי עקום והיא בזמן שניסתה לחנות ברוורס".
הווה אומר, בהודעה לחברת הביטוח לא הכחישה הנתבעת-1, כי הייתה פגיעה, דבר שכמעט התכחשה לו בעת עדותה.
עיון בתמונות הנזק שהוצגו מעלה כי נגרמה פגיעה קלה בדלת האחורית ימנית שנראית כמו פגיעת מעיכה קלה.
דיון והכרעה
המדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% ומכאן שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואחריות הנהג השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.
במקרה דנן, עולה כי קיימת סתירה בין עדות הנתבעת-1 לפני לבין הגרסה שנמסרה לחברת הביטוח, בעוד שבהודה לחברת הביטוח לא הכחישה הנתבעת-1 מגע בין הרכבים וטענה, כי התאונה ארעה עת שני כלי הרכב נסעו לאחור, בבית המשפט תארה תאור שונה בפרטים מהותיים לפיו נהגת התובעת הגיעה במהירות רבה בנסיעה לאחור והיא עצמה כלל לא ראתה אותה ולא הרגישה במגע בין כלי הרכב. מדובר בשינוי מהותי בגרסה וניתן היה לצפות שלחברת הביטוח תמסר הגרסה המלאה. חוסר עקביות זה בגרסה, אינו מאפשר לקבוע ממצאים על סמך הנתבעת-1.
לעומת עדות זו, עדת התובעת טענה כל העת, כי התאונה ארעה בעת שרכבה עמד מאחורי רכב הנתבעים כאשר התכוונה לנסוע לאחור, אף כי הודתה שמדובר היה בעניין של שניות.
יצויין, כי התיאור שתארה עדת התובעת לפיה על מנת להכנס לחניה היא חייבת להכנס בנסיעה קדימה, לעצור ולחזור לאחור הוא תיאור סביר בהתחשב בתיאור תווי החניה במקום. בהתאם לתיאור של שתי העדות נהגת התובעת הייתה חייבת לעבור על פני רכב הנתבעים בנסיעה קדימה ולעצור מעט קדימה, כך שהדלת האחורית נמצאת מאחורי הפגוש של רכב הנתבעים, דבר שמתיישב עם הפגיעות ברכב.
מהתיאור הנרגש שנתנה הנתבעת-1, שלטענתה הייתה עם 2 תינוקות ברכב, אחת מהן חולה ובדרכה לרופא, וכאשר היא כבר נכנסה לחניה וכל שביקשה היה לתקן את אופן החניה, קיימת סבירות שעשתה כן מבלי ששמה לב לרכב התובעת שהגיעה בין כניסתה לחניה ובין כוונתה לנסוע לאחור, מה גם שאפשר שסובבה את ראשה לצד הנגדי, דהיינו לכיוון ממנו מגיעים כלי הרכב בנסיעה קדימה ולא צפתה את המהלך של הכניסה לחניה שביצע רכב התובעת.
בנסיבות אלה, אני קובעת, האחריות לתאונה מוטלת על רכב הנתבעים, שנסע לאחור ופגע ברכב התובעת שהיה בעצירה רגעית מאחורי רכב הנתבעים. שעה שמדובר במהלך של יציאה מחניה, הנתבעת 1, הייתה חייבת לבצע נסיעה לאחור רק אם הדרך הייתה פנויה. מעצם קרות התאונה עולה שהדרך לא הייתה פנויה.
התובעת הגישה חוות דעת שמאי ומסמכים שלא נסתרו, לפיהם שילמה התובעת למבוטחת סכום של 6,498 ש"ח בניכוי ההשתתפות העצמית של המבוטחת ובצירוף שכ"ט השמאי בסך 318 ש"ח. משכך חייבים הנתבעים להשיב לתובעת סכומים זה, בצירוף הצמדה מיום התשלום, אגרה כפי ששולמה, שכר העדה כפי שנפסק ושכ"ט בסכום של 1,250 ₪.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, ב' אדר תשע"ד, 02 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.